03-9099959
דף הבית / המסע המושלם – יומן מסע באנטארטיקה / מאת: איתמר פלג

המסע המושלם – יומן מסע באנטארטיקה / מאת: איתמר פלג

המסע המושלם – יומן מסע באנטארטיקה / מאת: איתמר פלג

אני אתחיל דווקא מהסוף, בניגוד לכל הכללים של כתיבת יומן מסע, ואנצל את כל הקצאת הקלישאות שהקצבתי לעצמי לכתבה הזו.
הרי כל הסופרלטיבים על היבשת החמישית בגודלה כבר נכתבו. גן עדן עלי אדמות, המקום הבתולי האחרון, נוף עוצר נשימה וחוויה מטלטלת של פעם בחיים. ואתם יודעים מה? הכל נכון. הכל נכון ויותר מכך.
מסע לאנטארקטיקה זו חוויה של פעם בחיים ורק מי שיתמזל מזלו לקחת חלק במסע הזה, גם אם כבר חרש חצי עולם וחושב שראה הכל, יוכל להבין זאת. נקודה.

 

אז מה הופך את החוויה הזו לעוצמתית כל כך גם לטיילים המשופשפים ביותר?

כבר בימים הראשונים בים, בדרכנו לאיי פוקלנד, הבנתי שאני לוקח חלק במשהו גדול. מסע אמיתי. כבר עברתי מסעות בחיי: הובלתי מסעות משמעותיים עם קבוצות מיוחדות, מסעות רגליים ארוכים, חציתי יבשות בטרמפים, ורכבתי חודשים רבים על אופנוע במקומות הכי נידחים בעולם. תמיד חשבתי שחלק מרכזי בעצמת החוויה שלי במהלך המסע היא התחושה שאני עושה דברים שרוב האנשים לא עשו, לא יעשו ואולי גם לא מסוגלים לעשות. העובדה שהתחושה הזו חזרה אליי במהלך המסע הזה, שהוא כ״כ מיוחד ועדיין כולם יכולים לעשות אותו, ממש הדהימה אותי. אני מוצא את עצמי בלב האוקיינוס עם מטיילים מכל העולם, חלקם מבוגרים ממני ביותר מארבעים שנה, חלקם הרפתקנים סדרתיים, חלקם מטיילים מפונקים, חלקם צלמים חובבים וחלקם מקצוענים, חלקם טיילו כבר בכל העולם, חלקם פשוט מגשימים חלום ילדות וכולנו ביחד, משלחת אחת, שיוצאת למסע אל האזורים, ללא צל של ספק, הפראיים ביותר בעולם.

תחנה ראשונה – איי פוקלנד (ולחשוב שלא מזמן היתה פה מלחמה…)

איי פוקלנד שייכים גיאוגרפית ליבשת דרום אמריקה ורחוקים פחות מ 500 ק״מ מחופי ארגנטינה, אבל שתי דקות בעיר הבירה (למעשה העיר היחידה שהיא בעצם לא יותר מכפר המונה כ 2200 תושבים) סטנלי, הספיקו בכדי שאבין שמשהו פה לא מסתדר..
פוקלנד מחולקת לשני איים מרכזיים, המערבי והמזרחי ועוד מספר איים קטנים. סטנלי ממוקמת באי המזרחי והיא למעשה כפר בריטי לכל דבר ועניין, אז מה אם הוא רחוק כ 12 אלף ק״מ מבריטניה.. לסטנלי הגענו ביום השני של הביקור בפוקלנד, אחרי שיום קודם טיילנו באי המערבי. אמרתי לעצמי שאם בריטניה זה כאן, אז אין סיכוי שאעזוב את המקום בלי ביקור באחד מהברים השכונתיים. ברגעים האחרונים לפני שצריך לשוב לאוניה ולהמשיך הלאה, אני מוצא את עצמי שותה בירה בבר אי שם באוקיאנוס האטלנטי, עליה שילמתי בלירה שטרלינג ומהרהר לעצמי על המקום הזה. רק אתמול גיליתי כאן פנינת טבע פסטורלית עם צוקים גבוהים מעל ים כחול וחופים לבנים (שאם ננטרל לרגע את מזג האוויר, נותנים תחושה של חופים קריביים), מרבדי דשא ירוקים אינסופיים וביתם של מושבות פינגווינים ענקיות, אלבטרוסים וקורמורנים. והיום, היום גיליתי שפוקלנד היא הרבה יותר מזה. פוקלנד היא גם שדות מוקשים ובתי קברות, זכר למלחמה העקובה מדם שהתחוללה בין בריטניה לארגנטינה על השליטה באיים ב 1982. הדיסוננס הזה ריתק אותי. הטבע המדהים לצד הכאב והקונפליקט, אשר נמשך עד היום, הופך את איי פוקלנד המרוחקים ליעד מיוחד במינו ואת הביקור בהם למעניין באופן בלתי רגיל.

תחנה שניה – איי ג׳ורג׳יה הדרומית – אינספור בעלי חיים וארנסט שקלטון אחד

הביקור באיי ג׳ורג׳יה הוא עוד פסגה ברכבת ההרים החוויתית של המסע הזה. הדיבור במהלך ההפלגה על האיים היה שעבור חובבי בעלי החיים, מדובר בלא פחות מפנטזיה.
לאחר שני ימי הפלגה, התכוננו לירידה הראשונה שלנו אל החוף. צוות האוניה התכונן לקראת הירידה וברנדון, מוביל המסע, שאל אותי אם ארצה להצטרף. הצוות תמיד יורד לפני המטיילים בכדי לבדוק את תנאי השטח ואני הצטרפתי אליהם בזודיאק הראשון. את פנינו קיבלו שני פילי ים עצומים, אשר נאבקו האחד בשני על התואר זכר האלפא של החוף ואנחנו נאלצנו לחכות עד שיגמר הקרב. פילי הים האלה הם ערסים לא קטנים והם פיצצו אחד את השני, עד שאחד מהם נכנע, חזר מבויש למקומו ופינה לנו את הדרך. כשירדתי מסירת הזודיאק קידמו את פני מיד מאות אלפי פינגווינים ממינים שונים שבראשם כמובן הפינגווין המלכותי הפוטוגני, עשרות פילי ים, דובי ים וציפורי ים, כולם חיים ביחד בהרמוניה. אומרים שאחת האינדיקציות לעוצמת הרושם שמקום מותיר במטייל היא כמות התמונות שהוא צילם בו. בארבעת הימים באיי ג׳ורג׳יה אני חושב שצילמתי אלפי תמונות. הרגשתי עם המצלמה כמו ילד בחנות ממתקים. כל כך הרבה חיים ומצבים שזה פשוט בלתי נתפס. מפתיע שדווקא היום שהכי נהניתי בו, היה היום שבו החלטתי להשאיר את המצלמה באוניה ולנסות לחוות את המקום דרך עדשות טבעיות ולא דיגיטליות. ולצד חגיגת בעלי החיים הזו, השנה ציינו 100 שנים למסעו האגדי של שקלטון, מסע הנחשב לאחד מסיפורי ההישרדות הגדולים בהיסטוריה. ארנסט שקלטון, אשר עמד בראש משלחת חקר שיצאה למשימה לחציית יבשת אנטארקטיקה ב 1914, היה לאדם הראשון שחצה את ג׳ורג׳יה הדרומית, במטרה להשיג עזרה לאחר שספינתו ננעלה בקרח ואנשיו נותרו עם אספקה מינימלית באיי הפיל. שקלטון עמד במטרה וסיפורו ההירואי כנגד כל הסיכויים שמתגלגל תדירות במהלך הטיול הפך אותו לאגדה מקומית ובעיניי הרפתקנים בכל העולם מאז. היה משהו מעורר השראה בלצעוד חלק קטן מהמסלול הרגלי המפורסם שלו ולסיים אותו במחווה לתחביבו הנוסף של המנוח, הרמת כוסית קבוצתית מעל קברו שבאיי ג׳ורג׳יה הדרומית.

תחנה שלישית – אנטארקטיקה – המציאות עולה על כל דמיון

ההתרגשות הגדולה החלה כבר בעיצומה של ההפלגה דרומה לעבר אנטארקטיקה, עת החלו להופיע גושי הקרח הצפים והעצומים בגודלם, אשר ניתקו מהקרחונים היבשתיים. הדמיון החזותי פועל שעות נוספות בכל פעם שמנסים להפנים את הנתון הבלתי נתפס שמחוזות הקרח האינסופיים הנמתחים מולנו מהווים רק עשירית מהקרחון האימתני שרובו נחבא מתחת לפני הים. ככל שמתקרבים יותר אל היבשת, כבר ניתן לראות קבוצות של פינגווינים מקפצות להן במים ומשתובבות על הקרחונים הצפים.
ואז מגיעים אל היבשת, אל אנטארקטיקה. אני חושב שבפעם הראשונה בחיי הבנתי שיש משמעות לביטוי ״המציאות עולה על כל דמיון״. ברגעים הראשונים התחושה היא באמת ובתמים של הגעה לכוכב אחר, עולם חדש שמקיף אותך ומפתיע אותך בעיקר בתחושה הכל כך שונה שלו מזו לה ציפה המוח על בסיס סרטי הנשיונל ג׳יאוגרפיק שראיתי . הלבן כ״כ לבן והכל כל כך גדול ועוצמתי ובתוך כל התפאורה הטהורה הזו יש חיים. הפינגווינים גולשים להנאתם בשלג, כלבי ים תופסים תנומה על קרחון צף והלווייתנים קופצים מדי פעם לביקור. בגלל שמעט מאוד מטיילים מגיעים לכאן במהלך העונה והעובדה שלבע״ח האנטארקטיים אין כמעט אויבים, נוצרת אפשרות נדירה להתקרב לבעל החיים ממש עד טווח אפס מבלי להפריע לשגרת יומם ובעצם לא להיות מתבונן מהצד, אלא להרגיש לפרקים בשר מבשרו של העולם החדש שנפתח בפניך ממש עכשיו וקרוי אנטארקטיקה.

תחנה אחרונה – החזרה הביתה

לאחר ארבעה ימים באנטארקטיקה, האוניה החלה לעשות את דרכה בחזרה אל יבשת אמריקה הדרומית.
לעזוב זה תמיד קשה, במיוחד מקום כ״כ מיוחד ומרוחק מכל המוכר לנו. עולם הולך ונעלם כבר אמרנו? זו גם התחושה שלא עזבה אותי בימים שאחרי החזרה. שנים חשבו שהשפעת ההתחממות הגלובלית על אנטארקטיקה היא מינורית ובניגוד לקוטב הצפוני, היא שמרה על טמפרטורות יציבות ובחלקה אף התקררה. אולם, ממחקרים שנערכו לאחרונה התברר שהסברה הזו מוטעית ויתרה מכך, התחממות אנטארקטיקה מסוכנת במיוחד מפני שיבשת זו מכילה כ-90% מכמות הקרח על פני כדור הארץ והמסתו תגרום לעלייה משמעותית בגובה פני הים.
ובעודנו נאבקים בגלים במעבר דרייק ( ששם קולע יותר לו ניתן לו היה מעבר דרעק על שום הסערות התדירות והטלטולים שחווה העובר בו בהפלגה), חשבתי על כל המשלחות הנועזות שעברו את אותה הדרך רק כדי לגעת ביבשת הזו, חשבתי על שקלטון והתלאות הלא אנושיות שהוא עבר בשביל אותה מטרה וחשבתי לעצמי שגם אני עשיתי את זה, אמנם בתנאים הרבה יותר נוחים, אבל עשיתי את זה.
ואז הים נרגע, האורות של אושואייה ניצנצו באופק והנה המסע הזה עומד להסתיים בעוד רגע. באמת מסע של פעם בחיים.

התחל לכתוב ולחץ Enter כדי לחפש